הבנייה חברתית - הבהרת ערך: הבנייה - זו יצירה, הקניה, הטמעה של נורמה העונה על צרכי השלטון ? כל שלטון... פעולה המכוונת להשגת .... ונעשית על ידי מעצבי המדיניות. למשל: כותבת סימון דה בובואר1:
"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה"2. "מצבה של האישה, אם כן, הוא תוצר של הבנייה חברתית. נשים, במהלך ההיסטוריה, נאלצו לקבל תכתיבים גבריים שנועדו לשרת אינטרסים גבריים. נשים הגיעו למצב הזה מסיבות שונות... ישנן גם כאלו שהפנימו את הדיכוי ואינן מודעות לקיומו"
ההבניה החברתית של המציאות זהו התהליך היצירתי שנשען על ההנחה ש"אמיתות" שונות, פיזיות, ביולוגיות, מסורתיות והיסטוריות נוצרו על ידי בני אדם, ועל כן ניתן להמירן באחרות ? אם וכאשר יוותרו על המוסכמות מן העבר.
הבנייה מביאה להפנמה "מושלמת" של נורמה או תפיסה עד שלא ניתן להשתחרר ממנה, ולעתים גורמת לדיכוי מופנם. לשינוי המצב יש צורך בהבניה חדשה שתפרק את המבנה הקודם ותאפשר התפתחות של מבנה חדש.
על מנת לאפשר את השיח הרצוי והדרוש עלינו להתגבר על מחסום, קושי תרבותי, חוצה-זמנים וארצות, שאני קוראת לו "הבניית השתיקה", או "השתקה מובנית". להשתקה זו נודעת השפעה רבה על יחסי הגומלין בין מבוגרים לילדים, ועלינו להיות מודעים לה ולהכיר את גורמיה.
"חרש שוטה וקטן? יש להם מעשה ואין להם מחשבה" טהרות ח' ו, מכשירין
"קטן היית, ואין מביאין ראיה מן הקטן" סנהדרין נב
הציטטות שלמעלה חושפות את האנטומיה של ההשתקה. מסורת ההשתקה, ששורשיה אי-שם בשחר קיומה של החברה האנושית, היא רבת עוצמה מול הזכות להישמע.
ההשתקה וסיבותיה3 אז והיום
תיאודור זלדין, היסטוריון והומניסט יהודי החי בארצות-הברית (ומופיע שם ברשימת ארבעים ענקי-הרוח שהשפיעו על תרבות המאה העשרים), אומר בספרו "על השיחה":
"בעבר חששו רוב האנשים לדבר יותר מדי, בין בפומבי בין בדל"ת אמותיהם. זה היה מסוכן מדי, מביך מדי או מכאיב מדי. גם כיום עדיין יש מקומות שמסוכן לדבר בהם. בעלי הכוח ידעו מאז ומעולם שנשקפת להם סכנה מן השיחה. לאורך מרבית ההיסטוריה שלט בעולם שיח ההפחדה או ההתחמקות. אין ביכולתנו לשרש לחלוטין את הפחדים, אבל יש באפשרותנו להתוות להם כיוון חדש, כדי שיעוררו נדיבות במקום שיתוק" זלדין 2000
צבי לם, ממעצבי תורת החינוך והכשרת המורים בארץ, התייחס לתופעת השתיקה וההשתקה בקרב מורים ומחנכים - לם, רגיש למצבם של המורים, ומבין את מצבי ההוראה. הוא מתייחס להיבטים שונים כאשר הוא מצדיק את השתיקה במצבים מסוימים ומתנגד לה, באחרים.
"במדינות שאינן טוטליטריות... המורים, יכולים להחליט, אם לדבר או לשתוק... לא פעם, גם במדינות דמוקרטיות, השתיקה של המורה היא תחליף לשקר ובתורת שכזה אי אפשר שלא להצדיקה.
... סיבות לשתיקתם של מורים יכולות להיות רבות... שתיקה בחינוך אינה אסטרטגיה פסולה... במקרים לא מועטים... יש להמליץ עליה כיוון שהיא עשויה להחליף צביעות, שקר או העמדת פנים... מתי חובתו החינוכית של המחנך מחייבת ומצדיקה דיבור? חובתו לדבר היא בשעה ששתיקתו סותרת את מה שהצדיק המחנך עד אותו רגע... בחינוך ישנם רגעים של מבחן, שבהם שתיקות עלולות לרוקן מתוכן ... את משמעותם של המסרים שהמורים מחשיבים אותם... כעיקרי חיים שבלעדיהם מאבדים החיים את משמעותם האנושית" (לם 1989)
כיצד נראית השתקה?
• ממה פוחדים בעלי הסמכות?!
דמויותיהם של שלושת הקופים, הפכו זה כבר לסמל. הטקסט המתלווה לדמויות אלה הוא: See no evil, hear no evil, and speak no evil"" עצה תמימה? להתרחק מכל רע, ואולי, עצה "פרקטית" - לא להתערב! האם נהיה כשלושת הקופים שאינם רואים רוע, אינם שומעים רוע ואינם מדברים אודותיו? קבלת רעיון זה פירושו שיעבוד מוחלט לרוע ושיתוף פעולה עם הרוע.
מי אחראי להבניית השתיקה לנוכח הרוע, ולו בעצימת העיניים - מדוע היא מתקבלת? - לא אחת אנו מתעלמים מדברי הילדים, ולחלופין "מצנזרים" אותם ? כאשר אנו רואים את עצמנו כאחראים ליצירת האתוס הלאומי, אצל הילדים, וגם כאשר מטעמינו האישיים אנו מעדיפים שדעות מסוימות לא תושמענה בכיתה. אנחנו מעודדים השתקה. מי עוד עשויים להיות מעוניין בכך? נתבונן בדוגמאות של השתקה מתחומים שונים:
כיצד נראית השתקה? [א]
• צנזורה ו"צנזורה פוליטית"
תגובות מהתנסות בהכשרת מורים... יומן אישי, ארגנטינה 1981
"ילדים קבלו משימה, שיעורי בית, לכתוב את דעתם על המלחמה שהתנהלה אז בין ארגנטינה לבריטניה על איי פוקלנד. אחד הילדים כתב:
"לדעתי איי מלווינאס (פוקלנד) רחוקים ואינם חשובים. חבל על הכסף ועל חיי החיילים, עדיף לתת להם עצמאות ולארגנטינה יש מרחבים גדולים גם בלי האיים האלה".
כאשר קרא את החיבור בכיתה, ראה שהמורה מחמיצה פנים. עוד לפני שסיים את דבריו התחילה המורה לצעוק:
"מאין לקחת את הדעות המוזרות האלה? אתה לא הקשבת למה שדיברנו בכיתה?! אתה לא שמעת מה אומרים ברדיו ובטלוויזיה?!"
הילד השיב בלחש: המורה, אמרת לנו לכתוב את דעתנו, ולא את דעת הרדיו.
המורה הגיבה בכעס והודיעה: אני הולכת להזמין את המנהל! שידע אילו דעות יש לילד הזה ".
את הסיפור הזה שמעתי מסטודנטים שלי בהיותי בארגנטינה, בשנים 1982-1981, בימי שלטונה של הכת הצבאית.
זה סיפור קיצוני למדי, וארגנטינה ? שלא כישראל - הייתה אז מדינה טוטליטרית. אך כסיטואציה בית-ספרית, ללא ההקשר הפוליטי הבוטה, האם סיפור כזה אינו אפשרי גם במקומותינו? גם במדינה דמוקרטית תופס "החינוך לערכים" מעמד שמחייב מורים להכתיב לתלמידים את דעותיהם-הם. גם אצלנו מתבקשים התלמידים לא אחת לחזור על פרשנות "מוסמכת" ומתרגלים בהדרגה לוותר על הבעת דעה מקורית. בכיתות רבות ? למשל בשיעורי אקטואליה או אזרחות ? קיים לחץ סמוי על התלמידים להימנע מדעות קיצוניות ולבטא דעות שבמרכז הקונצנזוס, כמו כן ניכרת הימנעות מדיון בעניינים העומדים על סדר היום.4, הימנעות זאת משפיעה כמובן על האפשרות לקיים דיאלוג ועל התפתחותה של חשיבה יצירתית וחדשנות בקרב התלמידים. ההימנעות שמקורה בחשש מעימות על דעות פוליטיות הופכת לזלזול ביכולתו של הילד להפיק מחשבה בעלת ערך.
כיצד נראית השתקה? [ב]
• קולות מן העבר, השתקה הולכת ונמשכת...
אם נחזור ונבחן את מקורותינו, נגלה שכנגד "השתיקה" במקרה זה העלמת עין, נביאי ישראל דווקא קראו ותבעו לדבר ולהתריע כדי לתקן ולהשפיע. ההשתקה, שהיא הליך מקובל ואחד ממקורות הכוח של משטר טוטליטארי, היא בלתי מוסרית בעליל במשטר דמוקרטי. נסכים ש"לדבר" זה לא רק להוריד אבן מהלב, להקל על מועקה או מצוקה; לדבר פירוש להתריע על אי-צדק ועל סבל. ואילו השתיקה מאפשרת למצב הקיים להימשך ללא סייג.
גם אויל מחריש חכם יחשב. (משלי י"ז כח)
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה; וכל המרבה דברים
מביא חטא. (פרקי אבות א')
סיג לחכמה - שתיקה. (שם)
הוי פקח ושתוק! (יומא ז')
אני תוהה, איך מתקבלים פסוקים אלה? האם הם בגדר ייעוץ ידידותי המבטא חכמת חיים, או שהם חלק ממגמה מוכתבת מ'גבוה' המבקשת להבטיח את צייתנות הציבור, להשתיק התנגדויות וביקורת5 ? פתגמים בכלל, ודברי חז"ל בפרט, הם ביטוי סמלי לאתוס ולקונצנזוס של תקופתם וטמונה בהם חוכמה וערמה פוליטית. ייתכן שאלה הם הזמרירים והסמלילים, אמצעי התעמולה והפרסומות של אותם ימים, מסע הסברה((campaign מתמשך המיועד לכלל האזרחים. תארו לעצמכם את הפסוקים האלה על פוסטרים ענקיים כפרסום חוצות! הרעיונאי (copywriter) שמקור הסמכות שלו הוא שלמה המלך למשל, הנשען על שני משאבים: גם הסטטוס וגם הדימוי החיובי: שלטון וחוכמה, מלך, וגם החכם מכל אדם.
• הסכנות שבדיבור:
על אף ערכה, ההידברות כרוכה בסיכונים. בתודעה הקולקטיבית הוא נתפס גם כמלכוד. באופן פרדוכסלי, יש בו מידה שווה של רווחה ושל סיכון: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"6 משלי כ"א כג יחד עם הצורך וההכרה בהקלה הצפויה מן האפשרות לתקשר, לבטא רצונות, צרכים, רגשות ומחשבות "אדברה וירווח לי" נוצרים, כנראה, גם החשש והפחד מפניו: "מוות וחיים ביד-לשון" משלי י"ח כא. החשש נבע גם מהצורך לשמור על הנורמות של כללי הנימוס, גם מן החובה להישמע לסמכות, ובגלל הכוח המאגי שיוחס למלה; האמונה המיסטית בהתגשמותן של קללות, ברכות ונבואות.
בעת העתיקה, וגם לאחריה, ראו בדיבור-יתר חוסר נימוס. וחינוך הילדים היה מכוון להתנהגות מאופקת בכלל, ובמיוחד לאיפוק בדיבור. הייתה זו הבנייה של נורמה שעונה על צרכי השלטון ? כל שלטון שהוא: הממסד חינוכי, המשפחה, הקהילה.
השתיקה הוצגה כאידיאל שיש לשאוף אליו, אך לנו, במאה ה-21, חשוב לדעת שהאידיאל איננו ערך מוחלט, ודאי לא מול הצווי המוסרי להתריע על אי-צדק, ? ועל אחת וכמה לא לנוכח עקרונות היסוד של זכות האזרח לדעת, תקשורת פתוחה, חופש המחשבה וחופש הביטוי.
למגמת ההשתקה, לאכיפת השתיקה, האיפוק והציות יש דוגמאות רבות, החל ב"ספרות החכמה" במצרים ("התלמיד האידיאלי אינו שונה מן האדם האידיאלי ומכונה "שתקן", "שתקן אמיתי", "קר-רוח" או "שלו") ובספר משלי "גם אויל מחריש חכם יחשב", וכלה בדברי חז"ל "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".
אידיאל הצייתנות והאיפוק עלה בקנה אחד עם מצוות כיבוד אב ואם ביהדות. האם, האחראית על חינוך הילדים, חייבת גם היא להיות מכונסת בדלת אמות שלה, צייתנית ומאופקת וצנועה ? "כל כבודה (רכושה) בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה". (תהלים מ"ה יד) ? כדי שתשמש מודל חיקוי לילדיה. הקלת-ראש במצוות כיבוד אב ואם גררה אחריה ענישה חמורה, עד כדי איום על עצם החיים (ראו את חוקי בן סורר ומורה7). אידיאל הצייתנות והאיפוק עובר לאורך כל ההיסטוריה האנושית, הוא היה מקובל בתרבויות העתיקות ומשם חלחל והגיע עד עצם ימינו אלה.
אם כך, אפשר להניח שערכי השתיקה הצייתנות והאיפוק, קבלו מעמד של מוסכמה חברתית, מעין דעה קדומה, שאין עוררין עליה. מטיבם של סטריאוטיפים ודעות קדומות, קשה לפרקם או לשנותם, וזה מסביר את הקושי שלפנינו.
מול אותה השתקה, אנחנו מבקשים לייצר ולקיים דיאלוג.
כבר דיברנו על הצורך החיוני בשיחה, אך מסתבר, שהמובן מאליו אינו כל כך מובן, על אף הצורך בהידברות, לרבים עדיין אין הזדמנות הוגנת להביע את דעתם, ומכאן, שדפוסי השיחה היומיומית שלנו, מזמינים ומחייבים בחינה מחודשת. תוך חיפוש דרכים להרחבת מעגלי השיח בהם ישותפו גם לילדים. במהלך לחיפוש דרכים עלינו לדעת כי עדיין לא כולם אכן מחפשים חלופה. לכאורה מתבקש וקל לשמור על מסורת ההשתקה: כהורים וכמורים ההשתקה תוחמת ומסמנת גבולות בין ילדים למבוגרים והיא מקנה למבוגרים עמדת כוח ושליטה ומקלה לכאורה על ביצוע תפקידינו, כפי שרבים מאתנו מבינים אותם. בשמירה על מסורת ההשתקה, אנחנו גם נמצאים במקום בטוח של המצדדים במוסכמה חברתית של הזרם המרכזי (The main stream).
מכאן, שתוך חיפוש חלופות עלינו להושיט יד אל אלה החוששים, להצביע על ערכיה של השיחה הדיאלוגית ולשכנע כי המהלך חשוב וראוי. כדי לפתח דפוסי התנהגות שמתאימים למימושה של "זכות הילד להישמע", דרושים הבנייה חברתית של העמדה החדשה, כדי להטמיע רעיונות חדשים, מול עוצמת המסורת.
הבנייה כזאת תתרחש במקומות שונים ובדרכים רבות ומגוונות, כולל העלאה למודעות, הסברה, שכנוע, היערכות חינוכית של המורים, ויצירת חומרי למידה מתאימים. הבנייה כזאת, תתמיד בהצגת חשיבותה של ההידברות במסגרות שונות, החל במעגל המשפחתי, עבור למערכות-החינוך וכלה במסגרות של מעצבי מדיניות ומנהיגים פוליטיים, ולהיפך: החל במעצבי המדיניות, כולל תקשורת וכלה במשפחה. הבניית השיחה אמורה למתן ולפרק דעות קדומות, ולהציע דרכים לרכישת מיומנויות ההקשבה והשיח.
מורים כמוליכי שינוי: הולכת שינויים ורעיונות חדשים
הבנייה חברתית ? פרושה הובלת הרעיון החדש, מהתנגדות ותסכול להזדהות הפנמה והולכת המסר לתלמידים והוריהם.
המבחן שבפניו אנו עומדים הוא יצירת שינוי עמוק בדפוסי ההידברות בין מבוגרים לילדים במשפחה ובבית-הספר, שדורש הערכה והיערכות מחודשת של דרכי החינוך וההוראה. מטבע הדברים, להולכת שינוי כזה מתאימה מערכת החינוך ובעיקר המורים - כסוכני שינוי ממדרגה ראשונה וכחלוץ לפני המחנה. אך עלינו לזכור שהשינוי המבוקש מעורר התנגדות ותסכול ולכן חשוב להתכונן, לגבש מהלכים אלטרנטיביים, לעבד את הנושא יחד עם המורים.
נתאר לעצמנו את התסריט הבא: מנהל בית-הספר קורא באוזני המורים את חוזר המנכ"ל של משרד החינוך הנזכר לעיל ונותן להם יד חופשית לקדם את האמור בו. לאחדים מאתנו יהיה זה בגדר חידוש מרנין ולאחרים ? עניין מקשה ומאיים. נוסף על השאלה הפרגמטית בדבר יכולתו של חוזר המנכ"ל להביא לשינוי של ממש, קיים החשש שהטמעת רעיונות על פי "הוראה מגבוה" עלולה להחטיא את המטרה. אחדים מאתנו יבצעו את השינוי בנוקשות תוך דיכוי רעיונות אחרים, אחרים יפתחו התנגדות וינסו להתחמק מכל העניין, או יקיימו את ההוראות באופן שטחי בלבד.
אנו עומדים בפני יצירת שינוי עומק בעמדות וביחס אל ההידברות, ובעיצוב דפוסי ההידברות בבית-הספר, כאמור, זהו שינוי שדורש תכנון מחדש של דרכי החינוך וההוראה. בהנחה, שגם אלה מן המורים המסכימים ומזדהים עם עצם השינוי אינם יודעים איך לבצעו. אחרים יודעים, אך אינם יודעים כיצד "לשווק" אותו להורי התלמידים. כפי שאמרה לי מורה:
"אני מתוסכלת מול השינוי המבוקש: אני לא מתנגדת, אבל, עדיין לא הפנמתי ולא גיבשתי לעצמי דרך אלטרנטיבית, וכבר צריך להפעילה, ואף לשכנע את ההורים בנחיצותו."
איך נביא את המורים להובלת השינוי? כדי להעמיד את המורים בראש הפירמידה, הם צריכים ויכולים להיות שותפים לעיצוב המדיניות החדשה וכן בהדרכה. יחד עם ליווי, תמיכה והעצמה שנספק להם לאורך כל הדרך.
בשביל המורים ויחד עם המורים! רק אם נזמין את המורים להשתתף בתהליך עיצובה של הדרך החדשה, בהנחה שמשרד החינוך תומך בה, ואם נביא אותם להתנסות בתהליך שיקנה להם חווית הידברות פתוחה, נוכל ככל הנראה להביא לשינוי עמדה ולנכונות לקדם את זכות הילד להישמע.
במהלך עבודתי כמדריכה פדגוגית במסלול החינוך היסודי במכללת סמינר הקיבוצים (1975-2080), רצינו לעבור לתוכנית הכשרה חדשנית, שהייתה שנויה במחלוקת. כדי להבטיח את הצלחת השינוי, ולהבטיח את לכידות הצוות, הוקמה קבוצת תמיכה משימתית, שאפשרה גילוי-הלב, התמודדות עם פחדים והסתייגויות חינוכיות ואישיות. במהלך הפגישות התגבשו נורמות חדשות לעבודת צוות, לדרכי קבלת-החלטות ולשיתוף-פעולה. התפתחה יכולת הקשבה והימנעות משיפוטיות יתרה.
אין לי ספק שקבוצה כזאת יכולה להוות מודל לעבודת צוות של מורים בבית הספר במקרה שלנו יהיה תוכן הפעילות "הזכות להישמע ויישומה בבית הספר ובכיתה" ? מה זה אומר לי?
בהנחה ש"אדברה וירווח לי"... נכון וטוב למורים ולילדים כאחת, תוך שיתוף והעצמה, המורים יוכלו להוביל את השינוי ללא תסכול, מבלי להיות מאוימים ומבלי להרגיש שהדבר הוא מעל לכוחותיהם - אם נצליח להביא את המורים לדבר הנושאים הרלוונטיים להם, הקשיים הצפויים מול התהליך הנדרש, דוגמת שינויים ברוח הזמן, יתרונותיהם וחסרונותיהם, על החשש מירידת הסמכות החינוכית, ועל השלכות אחרות שצפויות לכולם ? אם נעסוק יחד בהתאמת דרכים ושיטות, בעיצוב התהליך הלימודי והמצאת המסגרות המתאימות ליישום הדיאלוג עם הילדים. אם יוכלו המורים לדבר ולזהות את גורמי הכישלון של הדרך הקודמת המסורתית, (שאינה סומכת על ילדים, ששותקת ומשתיקה, והמורה כל-יודע) על השלכותיה עליהם,
כדי ליצור סביבה ידידותית לניהול דיאלוג, כדאי להתחיל "מלמטה למעלה" (Bottom up) שהוא עקרון חשוב להעצמה... שינוי המובא אל המערכת מ"מלמעלה", כש"מישהו מגבוה" החליט מה על המורים והתלמידים לעשות, מבטא התנשאות וגורם לעלבון ולהתנגדות. מבצעי התוכנית בכיתות צריכים להרגיש שהשינוי הזה הוא "שלהם", ולא הונחת עליהם בניגוד לרצונם.
סיסמאות המאה העשרים ? "טוב לדבר" או "בואו נדבר על זה" ? מתאימות גם למורים. גם הם זקוקים לדיאלוג בינם לבין עצמם ועם מומחים כדי לברר לעצמם את המשתמע מן המהלך החדש, לזהות קשיים ולנסות לפתור אותם בצוותא. ככל שיתנסו המורים בדיאלוג פתוח בינם לבין עצמם, כך יצליחו יותר לזמן חוויה כזאת לתלמידיהם.
• מה אומרים הסטודנטים, על העלאתו של נושא הדיאלוג במסגרת הכשרת מורים?
יומן אישי, 2003 המכון למורים ערבים בית ברל מאחר שאני מאמינה ששילוב נושא ההידברות בתהליך הכשרת המורים הוא חלק מן הפתרון לבעיות המתעוררות עם יישומו הלכה למעשה בכיתה, רציתי ללמוד מן הניסיון האישי שלהם והתעניינתי - מה דעתם על השאלה: "האם מערכת החינוך נותנת הזדמנות הוגנת להבעת דעות?" שאלתי סטודנטיות שנה ד' במכללה להכשרת מורים, שהתנסו כבר בעמידה בפני כיתה בהזדמנויות שונות.
להלן כמה מתשובותיהן:
- תופעה זו מאפיינת תרבויות רבות. אצלנו, בחברה הערבית, הנשים בכלל לא משתתפות בשיחת הגברים, והילדים יכולים רק להקשיב, אך לא להביע דעה.
- תופעה זו מוציאה בני אדם רבים ממעגל השיחה. אני זוכרת שהרגשתי תסכול רב מכך שמעולם לא הקשיבו לדעותיי. הרגשתי תסכול, חוסר שייכות, וחוסר ערך. איך זה שאני לא יכולה להשפיע על החיים שלי בבית ובמשפחה שלי?
• אני מבינה שזה היה אפשרי בתקופות קדומות, כשהייתה חברה מעמדית מובהקת, ורק למעמדות העליונים ניתן לקחת חלק פעיל בניהול החברה.
- היום זה משתנה, או שזה צריך להשתנות.
דן לסרי, מחנך והוגה דעות שהקים וניהל בית-ספר ברוח הגישה הדיאלוגית, כותב:
"לילדים אין ערך חברתי. אין להם ממשות בתור אובייקטים חברתיים... בחיבוק שהתרבות מחבקת את הילד מגולם הכוח הדורש להשאיר את הילד ילד והכוח הדורש לשנות אותו. הכוח המבקש לסחוף אותו אל עולם התרבות והכוח המבקש להרחיקו..." לסרי 2004 .
בבית הספר שלו הצליח לסרי להביא להידברות מסוג חדש.
כולנו, הורים ומורים, כל המבקשים לפתח את הדיאלוג בין צעירים למבוגרים, צריכים להיות מודעים לכוחם ולהשפעתם של השתקה ושתיקה, ולמעמדה הבעייתי של זכות הילד להישמע. רצוי שנפנה את מבטנו פנימה(רפלקסיה) ונבחן את עצמנו: עד כמה אנחנו באמת מאמינים בזכות הזאת? ולא מדובר כאן בהתנגדות אידיאולוגית, מודעת ? אלא בהרגל רב-שנים, במסורת תפיסתנו את תפקידנו כמבוגרים, שהורינו היו מודל החיקוי לה, ובדרך שבה היינו רוצים שהילדים יראו אותנו: ידענים, מצליחים, צודקים תמיד...
על פי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד (1989), גם ילד שהסתבך עם החוק ראוי להליך הוגן, שכולל בין היתר לסניגור שייצג אותו בבית המשפט, ענישה מידתית בליווי תהליך שיקומי.
"הליך הוגן" הוא זכותו של כל אדם באשר הוא אדם. מכאן שהיא גם זכותם של ילדים. משתמע שמעבר לזכות הכללית של כל אדם להליך הוגן, אמורה להיות התחשבות ייחודית (הפליה מתקנת) מעצם היותם ילדים, שעדיין יכולים להשתנות. כילדים, הליך הוגן הוא הזדמנות לחיים ראויים. כמה אנשים יודעים ומודעים לכך?
להלן תמצית אותה הצעה ומעניינות במיוחד הן התגובות להצעה כפי שמצאתי בעיתונים.
"חוק חדש ירחיב זכויות הקטינים בהליך הפלילי"
יום חמישי, 27 באוקטובר 2005, 9:07 מאת: יובל יועז, הארץ
הצעת החוק, שאושרה אתמול ע"י ועדת שרים, קובעת מגבלות חדשות לחקירתם של קטינים, למשך מעצרם, ולטיפול בהם בבתי המשפט
ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אתמול הצעת חוק ... של משרד המשפטים, שמטרתה לעגן ולהרחיב את זכויותיהם של קטינים כחשודים וכנאשמים בכל שלבי ההליך הפלילי.
החוק מציע לעגן בחוק את "זכות ההשתתפות" של הקטין, כלומר את זכותו להשמיע את דעתו בכל עניין הנוגע לו, לפני שמתקבלת החלטה בעניינו,
היו לכתבה תגובות רבות "טוקבקים", רובן בלשון בוטה ואלימה, שמשקפת כנראה הלכי רוח קשים. מתוך 45 תגובות רק 7 תומכות בחוק. כל היתר מסתייגות, מתנגדות ותוקפות את החוק. ואני שואלת: " מה מביא לחוסר החמלה כלפי ילדים "פורעי חוק"? ? מאין הרצון להענישם בכל חומרת הדין? האם אין זו השתקפות של ענישה מחמירה שהם עצמם, קבלו בילדותם? שמעתי מישהו מדבר ברדיו ואומר: "... אני חטפתי מאבא שלי בלי סוף, על כל שטות שעשיתי, חטפתי מכות. אז גם להם מגיע". מן ההתנגדויות עולות כמה תובנות: האחת, הקלות בה מתקבלת אלימות וענישה גופנית כלפי ילדים. השנייה, מקומה של הדמוקרטיה בשיקולי-הדעת של אנשים; חוסר יחס לזכות להישמע, כעקרון דמוקרטי הנוגע לחופש הדיבור, והשלישית, חוסר כל הבנה למשמעות גילם של ה"פושעים".
האם ידוע לציבור על קיומו של בית משפט לנוער? האם יודעים שהסיבה העיקרית להצעת החוק נובעת מן האמונה שניתן להחזיר את הילדים למוטב? מי שמע על חמלה, אמפתיה? מי שמע שילדים שמגיעים לפשע בגיל צעיר, הם בצורה כלשהי תוצרים ואולי אף קורבנות של חברה ושל חינוך גרוע?
אני יכולה להבין את העמדה המחמירה בדבר ענישה, אך מה כל כך מפריע וקשה בהענקת הזכות להישמע, כך שילד יוכל להסביר את עצמו את נקודת הראות שלו?
גם כאשר אנחנו כבר "מדברים" עם הילדים, אנחנו משדרים שיפוטיות וחוסר אמון בבני שיחנו הצעירים. אנחנו המבוגרים רואים זאת כאמירות תמימות ו"מחנכות", אך לעיתים קרובות מדי הם משכנעים את הילד שלא כדאי לו לדבר, שלא בכל דבר צריך לשתף את ההורים. בספר "בגובה העיניים: לדבר עם ילדים"8 מצאתי גישה מעניינת ומבטיחה. המחברות מתמקדות בייעוץ להורים כלומר בסיטואציה משפחתית אך ההסברים והדוגמאות מתאימים וישימים גם למורים בבית הספר.
מחברות מאמינות ש:
"... דרך זו או אחרת להתמודדות עם קשיים, חייבות לנבוע מערכיו ומתפיסת עולמו של ההורה, שאחרת הן תישארנה תלושות... וגם אם ינסה ליישם אותן ... הוא יעשה זאת מן השפה ולחוץ...
לפיכך חשוב, שכל הורה יבדוק... אם אמונותיו מזמינות דיאלוג או מרחיקות מגע. כשהורה מאמין בחשיבות השיחה הרגשית, יש מקום להכרות עם טכניקות האפשרות זאת."9
ברור, שקיים רצף של דעות באשר להידברות עם ילדים, בקצה האחד הרצון לדבר ולהיות מעורב ובקצה השני של הרצף, ספקנות, חרדות והימנעות מכך. ברור לגמרי שהעמדה המקשרת בין הורות טובה להידברות עם הצעירים, מכירה בזכותו של הילד להישמע בחופשיות. התבוננות מזווית אחרת ( (Refraiming, היא עיקרו של הספר... כולל הצורך להכיר את הילדים שלנו: הן מציעות שאלות היכרות להכרת הילד במובן עמוק ביותר, את מחשבותיו, רגשותיו, ציפיותיו, ואת הדרך בה הוא תופס את עצמו ואת העולם סביבו. השאלות ? אומרת המחברת - אינן מיועדות לפתור בעיה כלשהי... הן נשאלות מתוך סקרנות ועניין, וההורה יכול לגלות באמצעותן רבדים בעולמו של ילדו שלא הכיר קודם.
הן מסייעות לנו להידבר עם ילדינו:
? התייחס בכבוד לכל דיאלוג עם ילדך, קצר כארוך, משמעותי כשגרתי. ? אם הילד יראה בך שותף לשיחות יומיום, הוא יראה בך שותף לשיחה בכל תחום.
? ... זכור: הילד ירצה לדבר איתך, אם ירגיש שמתעניינים בו ורוצים בטובתו, והא ימנע משיחה בה מטיפים ונוזפים.
נראה "מושלם וצדקני" מי יכול לדבר כך? אך הספר הוא הזדמנות למידה נפלאה, ויוצר תובנות על סגנון הדיבור שלנו ? ולאו דווקא עם ילדים.
בעניין 'דיבור בגובה העיניים' ? התקיים ניסוי מעניין בבית ספר החשמונאים ברמת-גן. במרכזו, תהליך בניית הסכמות (תשס"ג-תשס"ה). הורים, מורים ותלמידים, משתתפים בתהליך כחברים בעלי זכות ביטוי וקול שווה. כמובן שמשתקפת כאן עמדה אחרת מן המקובל והרווח במקומותינו, ובעיקר בולטת הנכונות להידברות. התהליך מייחס חשיבות לדרכי הדיון והשיח לא פחות מאשר לתכנים ולנושאים עצמם. ניסוי זה מעיד על הצורך הדחוף בשינוי דפוסי ההידברות.
ספרים וסדנאות כאלה מעידים על ההערכה גוברת לקיום הידברות ועל הצורך לבנות את יכולת ההידברות, המבוקשת.
ההימנעות מהידברות מחזקת את הזלזול בערכם של ילדים. זהו מחסום "מסורתי, היסטורי" מול התפיסה חדשה ומודרנית של מעמד הילד, המתחשבת בשלבי התפתחותו, והכרה בזכויותיו. וקוראת לתקשורת פתוחה וגלויה, לדיאלוג בין מבוגרים לילדים. יישומה אינו קל, ועל אף והקבלה המוצהרת, קיים קושי אמתי לקיים את הדיאלוג הרצוי.
סיכויי הדיאלוג מול הזלזול המובנה בקטנים
הילד הצעיר הוא קורבן לחוסר הערכה. הזלזול והדימוי העלוב של הילד נובע מן ההיסטוריה העגומה של הילדות. "קטן קופץ בראש" (על משקל חמור / הדיוט קופץ בראש ? כינוי גנאי למי שממהר להשיב מבלי לחשוב ...) כך היו הוריי וידידיהם מקדמים כל ניסיון שלי להביע את דעתי. וכשהדמעות חונקות את גרוני, מה כבר יכולתי להגיד?... האם הצלחנו אי-פעם לקיים שיחה גלויה עם מישהו שמזלזל בנו?
הקטנים, מלבד מגבלותיהם בידיעת השפה וברזי השימוש בה, (בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים) והיותם הצד החלש, ביישנותם הטבעית לנוכח המבוגרים והפחד לומר דבר לא ראוי, עומדים מול גישה פטרנליסטית ? שתמציתה: "אני המבוגר, ההורה יודע מה באמת טוב ודרוש לילד", מול מבוגרים שבתוקף כוחם, הונם והמוסכמות החברתיות על ילדים כמעט שאינם מגלים עניין בדבריהם ? הילד ניצב מול חומת סטריאוטיפים ודימויים שליליים. ראו כדוגמה את הדימוי השלילי שיצרו ל"קטן":
" חרש שוטה וקטן, יש להם מעשה ואין להם מחשבה" (טהרות ח' ו);
"...ואין מביאין ראיה מן הקטן" (סנהדרין נב);
" ואין מביאין עדות לקטן" (ירושלמי מגילה ב).
רק מחמת גילם, דבריהם מלכתחילה אינם ראויים לעיון. לא זו שאינם בני-שיח, אלא שאין לסמוך עליהם ואין להפקיד בידיהם שליחויות חשובות: "קטנים לאו בני שליחות נינהו (קידושין מב). ועד כדי כך מגיע הזלזול: "חרש, שוטהוקטן לאו בני דעה נינהו" (יבמות צט) הם נמשלים לחרש ושוטה, ולא מדובר בילד אחד מסוים, אלא כולם, כל הקטנים אין להם דעה משל עצמם:
וכך, כדי להשיג את ה"השתקה" מתפתחת הימנעות. אל מגמת ההשתקה הכללית מתלווה אזהרה מפני הידברות עם ילדים. ההימנעות משיחה עם קטנים קיבלה הכשר ממנהיגי העדה ? מעצבי דעת הקהל בלשון ימינו ? שדאגו להדריך הכפופים להם, הודות למעמדם הנישא מעם, בעזרת אמרות כנף שתאמו להשקפתם, ונעשו לדעה קדומה ומוצקה.
הדעה הקדומה מסוכנת משני טעמים: האחד ? שתמיד יש בה גרעין של אמת; השני ? שהיא אינה נזקקת להוכחה. האמת היא תמיד רק "צד אחד של המטבע" חצי-אמת, ובכל זאת יש בה ממש, למשל: המוסכמה על הקושי לתקשר עם ילדים רכים, שנובע מן השלב ההתפתחותי שלהם ? "הם עדיין אינם מדברים"... או "שאינם מבינים את מורכבות המשימה"... (ולכן, אין סיבה להידבר איתם) אותו גרעין של חצי-אמת יוצר את ההזדהות עם אמרות החכמים ומקל עלינו: "הנה, אפילו חז"ל נתנו הצדקה להתנהגותנו"... הטעם השני, האמונה הגורפת באותה אמת, אריכות ימיה של אותה עמדה: "כבר לפני אלפיים שנה אמרו ש... וידעו ש...", היות המוסכמה "מורשת הדורות" מעצימה אותה ומקנה לה מעמד של "אמת מוחלטת", שמביאה לכך שהיא משתרשת בתודעה ומשתלטת על התנהגותנו - ללא בדיקה מחודשת. וכך, הפכו אמרות חז"ל (כבר במאה ה-2 לפני הספירה) למטבעות-לשון מכובדות, שבכוחן להעביר עמדות מדור לדור, כאילו הן אמת מוחלטת ובדוקה, - האם נהיה אנחנו מוכנים לבחון מחדש את האמירות הגורפות שבבסיס דעותינו הקדומות?
לסיכום בעניין המתח שבין המסורת המכובדת ועתיקת היומין לבין המגמות החדשות הרגישות יותר לעניין הדמוקרטי הומניסטי ולטובת הילד ? יש להכיר בכך שהמסורת והסטריאוטיפים אינם אודות השיחה והדיבור בלבד, אלא גם בדבר הדימוי של הילד. רק מודעות לשני הנושאים האלה, בניסיון מתמיד לפרק דעות קדומות, להתייחס למסורת בביקורתיות ועם סימני שאלה, יביאו לשינוי עמדות הנדרש להטמעתה של ה"זכות להישמע" בכלל ולשיתוף הוגן של הילד בשיח החברתי.
רינה יצחקי
http://www.my-rights.org.il
